רוב אנשי התוכן מגיעים מעולמות של שיווק, פרסום, או תקשורת. נבו שפיר מגיע גם משם – אבל גם ממקום אחר לגמרי. הוא משורר מפורסם, ולדבריו, זה לא נפרד ממה שהוא עושה בעבודה. זה חלק מרכזי ממנו.
"אנשים חושבים שזה שני עולמות שונים", אומר שפיר. "אבל בשבילי זה תמיד היה אותו עולם – רק עם כלים שונים."
נבו שפיר: מה שירה מלמדת על כתיבה שיווקית
שירה היא אולי הכתיבה הכי כלכלית שקיימת. כל מילה עושה עבודה. אין מקום למילוי, לסתם ביטויים, למשפטים שנמצאים שם כי "צריך להרחיב". כל שורה צריכה להצדיק את עצמה – ברגש, בדימוי, בקצב.
נבו שפיר לקח את העיקרון הזה ישירות לתוך עולם הקמפיינים. כשהוא מסתכל על תוכן שיווקי, הוא שואל את אותה שאלה שהוא שואל על שיר: האם כל מילה כאן הכרחית? האם אפשר להגיד את אותו הדבר בפחות – וחזק יותר?
לרוב, התשובה היא כן.
הרגש שמניע גם שירים וגם החלטות קנייה
הדבר שמשותף לשירה טובה ולקמפיין טוב הוא לא הנוסחה – זה הרגש. שיר שלא מרגיש כלום לקורא הוא שיר מת. קמפיין שלא נוגע באף רגש הוא כסף שנזרק לפח.
שפיר מסביר שאנשי תוכן רבים מתמקדים במסר הרציונלי – מה המוצר עושה, למה הוא טוב, כמה הוא עולה. אבל ההחלטה לקרוא, לשתף, לקנות – היא כמעט תמיד רגשית. משורר מבין את זה באינסטינקט. הוא מאומן לגעת באנשים לפני שהוא מסביר להם דברים.
נבו שפיר על הקשר שבין קצב לבין קריאה
יש עוד דבר שהשירה נותנת שאנשי תוכן לא תמיד חושבים עליו – קצב. משפטים קצרים יוצרים תחושה אחת. ארוכים – אחרת. הפסקה במקום הנכון שווה לפעמים יותר מכל הפסקה שלמה. שפיר קורא את מה שהוא כותב בקול רם, בדיוק כמו שמשורר בודק את השיר שלו – כדי לשמוע איפה הטקסט נושם ואיפה הוא נחנק.
הטכניקה הזו, שנלקחה ישירות מעולם השירה, שינתה לו את האופן שבו הוא מעריך תוכן. לא רק מה כתוב – אלא איך זה מרגיש כשקוראים אותו.
לסיכום
נבו שפיר הוא לא משורר שעובד בתוכן, ולא איש תוכן שכותב שירים בצד. הוא אדם אחד שהבין מוקדם מאוד שכתיבה טובה – בכל פורמט שהוא – מתחילה באותו מקום: הרצון האמיתי לגעת במישהו. השירה לימדה אותו את זה לפני שהקמפיינים בכלל נכנסו לתמונה. והוא לא שכח את השיעור.